העדר משילות באה לידי ביטוי בכל אורחות חיינו: אכיפת בידו, עטיית מסכות בגין קורונה, בכבישים, באכיפה של חוקים, בבית המשותף, בעבודת משרדי הממשלה, בעבירות בניה ,בשימוש בקורקינטים, במשפחה, בבית הספר ועוד.

להלן דוגמאות המדגימות זאת במגוון רחב של תחומים:

1. משילות ברשויות מקומיות: גיליתי בעבודתי הייעוצית ראשי רשויות רבים  שנמנעו מלהתמודד בצורה נמרצת עם תופעות של רוכלים ודוכנים לא חוקיים  ועבירות בניה כדי לשמור על שקט. למעטים היה האומץ והרצון להתמודד בעקשנות, עקביות ללא פשרות וחשש לעקור זאת משורש על אף איומים ולחצים. רק הם הצליחו לשרש תופעות אלה וזכו לאמון ציבור בוחריהם.

2. שוטרי תנועה: לפני שנים רבות התבקשתי להדריך שוטרי תנועה כיצד לתת דוחות תנועה בצורה אסרטיבית אך מכובדת לשוטר ולאזרח במינימום כעסים והתנגדויות. המצב עד אז היה כדלקמן: שוטר היה עוצר את הרכב שנהגו עבר עבירה בצדי הכביש, ניגש לחלון הנהג ורוכן, מבקש רישיונות, מחכה ל"חסדי" הנהג שיואיל בטובו לפתוח לו את החלון. הנהג חש מוגן בקופסה מפח בה הוא ישב, והשתמש לעתים קרובות בחוצפה ובהתגרות כלפי השוטר. התפתח לעיתים קרובות דיאלוג מאוד לא סימפטי בינם. ההדרכה שהצעתי אז הייתה שהשוטר יזמין את הנהג לרכבו "לטריטוריה שלו" הבטוחה, כאשר בדרך לנהג יהיה את הזמן "לעכל" את הדו"ח שיינתן לו.  

כך עבריין התאונה ברכבו של השוטר יושב בנוחות, הדיאלוג נעשה בצורה מכובדת בישיבה, ברכב הממוזג ומקבל את הדין יותר בקלות. כך נשמר כבודם של הנהג והשוטר והמשילות נשמרת.

3. סיפור של גנב קטן שהפך לגנב גדול: באחד ממשרדי הממשלה להם ייעצתי התגלה עובד זוטר שעבד בבנא"מ (יחידת בנוי, נכסים, אפסנאות ומשק) אשר נתפס גונב לרכבו חבילות נייר טואלט. המנהל שגילה זאת קרא לו למשרדו והודיע לו שאיננו מתכוון לפגוע בו ובעתידו ולא ייגש למשטרה להגיש תלונה אם הוא יתפטר מרצונו. וכך היה. לאחר כמה חודשים בייעוץ למשרד אחר גילית שעובד זה התקדם לתפקיד ראש צוות. גם הפעם נתפס גונב והגיע להסדר עם הממונה עליו שיתפטר ולא תוגש נגדו תלונה. לימים פגשתי אותו שוב הפעם מתקדם לתפקוד מנהל מחלקה בבנא"מ של משרד ממשלתי אחר. לא הספקתי להמשיך לעקוב אחר התקדמותו... אך ברור לי שגם שם התהליך יהיה דומה. השאלה עד מתי....האם הוא ייעצר? האם משהו יפעל ויפעיל משילות נמרצות וישים קץ לכך.

4. מנהל שחושש להעריך שנתית בצורה אמתית את עובדיו: רבים המנהלים במשרדי ממשלה שנדרשים להעריך עובדיהם ועושים זאת בלית ברירה. הם רוצים "לצאת מהתהליך בשלום", ולכן ותנים לעובד ציון גבוה. כך המנהל לא נדרש לשיחה עמו ולמלא כהלכה את תפקידו הניהולי - להיות מסוגל גם להעריך ולשבח אך גם לבקר במטרה לתקן. ברור שמנהל כזה רוצה לשמור על "שקט תעשייתי" בכל מחיר, ו"למרוח" את התהליך ולא להסתכסך על רקע תהליך ההערכה עם העובדים הפחות טובים שיקשה עליו אחר כך להמשיך ולנהלם.

5. מעניין להיזכר במקרים רבים שהנהלות ארגונים המתקשים להתמודד עם ראש וועד מיליטנטי וחזק-ממנים אותו לסמנכ"ל משאבי אנוש וכך משיגים "שקט תעשייתי".

6. העדר המשילות גולש אף לבית הספר ולמשפחה הגרעינית. מורים רבים מפחדים מתלמידים ומהורים, שוטרים מעבריינים, הורים מילדיהם וסוהרים מאסיריהם. הגננות אמנם לא חוששות מהפעוטות בגנים, אך מהוריהם הן בוודאי שחוששות.

המקרה של בריחת האסירים הביטחוניים מבית הכלא בגלבוע אינו שונה מהותית שוב מחוסר משילות ומרצון לשמור על שקט כמעט בכל מחיר.