על הספר

ספרו של אבי שחף, בין כבוד להשפלה, מבוסס על מחקר נרטיבי שבודק את האופן שבו מתבטא ערך כבוד האדם בבתי ספר ישראלים דרך שתי שאלות: מהם הסיפורים על כבוד האדם שמספרים מנהלות ומנהלי בתי ספר, מורות ומורים, יועצות חינוכיות ותלמידות ותלמידים; מהן תפיסות כבוד האדם בקרב ארבעת בעלי התפקידים הללו. 26 מרואיינים נענו להזמנה להתראיין מרצונם החופשי. הם סיפרו 80 סיפורים אישיים, ולאחר מכן הגדירו מהו בעיניהם כבוד האדם בחייו של בית ספר. הממצאים אינם מתיימרים להציג אמת אובייקטיבית אלא להציג את התמונה הנרטיבית כפי שהיא עולה מהסיפורים.

המסר הדומיננטי שעלה מהסיפורים היה דיאלקטיקה, כלומר ניגודים באותו סיפור באופן שבו כבוד ואי-כבוד שוכנים זה לצד זה. המסר הדומיננטי שעלה מההגדרות היה אנושיות, כלומר ראייה הומנית שכוללת את ראיית האחר כאדם; הכרה בשונות בין בני אדם ובייחודיות של כל אדם; הקשבה; אמפתיה; היעדר שיפוטיות והכלת האחר.

כל הסיפורים שסופרו מתחברים לתפיסת כבוד האדם כ- Dignity – מתן כבוד לאדם בשל היותו אדם. לא נמצאו סיפורים שמחוברים לתפיסת הכבוד כ- Honor  – מתן כבוד לאדם בשל מעמדו, או ל- Respect – מתן כבוד לאדם בשל פועלו. לא נמצאה שוֹנוּת בין ארבעת בעלי התפקידים ביחס למסרים שעלו מהסיפורים וביחס לתפיסת המושג, כלומר שלא ניתן היה לזהות מכנה משותף של מסר סיפורי או של תפיסה מושגית שמאפיינת בנפרד את כל אחת מארבע הקבוצות שרואיינו. כבוד האדם הוא לפיכך ערך-על שנמצא מעבר להגדרות תפקידיות או ארגוניות.

אבי שחף הוא יועץ ארגוני. מתמחה בהנחיית תהליכים לקידום ערך כבוד האדם; עבד עם ארגונים בארץ ובעולם; חבר בקבוצת חוקרים נרטיביים במכון מופ"ת; משלב בין פרקטיקה ייעוצית לכתיבה ומחקר נרטיבי.

עוד על אבי שחף

מבוא

כל פרצוף הוא סמל לחיים. כל חיים ראויים לכבוד. לאיש אין זכות להשפיל אדם אחר. לכל אדם יש זכות ליחס הוגן. כשאת מכבדת אדם אחר יש בכך מחווה לחיים ולכל היפה בהם, לכל הנפלא, השונה והבלתי צפוי. כשאת מתייחסת בכבוד לאחרים את מעידה על כך שאת מכבדת את עצמך.[1]

"כבוד האדם הוא הערך הפגוע ביותר בחברה הישראלית", כך פתח את דבריו אלוף הראבן ז"ל, אז מנהל עמית בעמותת סיכוי, במפגש שהתקיים ביוזמתו עם קבוצת יועצים ארגוניים בחורף 1995. הוא הציע לפתח גישה להטמעת ערך כבוד האדם בארגונים. הרעיון החדש שימח אותי, עורר בי עניין וסקרנות, אך גם העלה ספקות לא מעטים. נזכרתי בציניות הרבה שאני פוגש לא פעם בעבודתי כיועץ ארגוני, ותהיתי כיצד ערך שלכאורה נתפס מופשט יתקבל בקרב מנהלים וצוותים בארגונים ישראליים.

היום, בהסתכלות לאחור על 25 שנים של עבודה, אני יכול לומר המפגש שיזם הראבן היה מפגש מכונן. מקבוצה של כ-15 יועצים נשארנו רק שניים – יואב פק ואנוכי – שהחלטנו להעז לנסות לצאת לדרך חדשה שבה רב הנסתר על הגלוי. לא הבנתי אז ששנים ארוכות לאחר מכן יהיה כבוד האדם, רעיון בוסרי שנולד במפגש זה, ציר מרכזי בחיי המקצועיים, שדרכו יהיה אפשר "לגעת" באנשים רבים. 

בשנים האחרונות המילה "כבוד" הפכה לשחוקה. היא מאוזכרת כמעט בכל חזון ארגוני, בדרך כלל במקום בולט; היא מקשטת אֲמָנוֹת חברתיות וארגוניות, מצוטטת למכביר על ידי פוליטיקאים, עיתונאים, מנהלים, אנשי חינוך – ומי לא? קל להגיד אותה – קשה יותר ליישם אותה.

מהו כבוד האדם? כיצד ניתן לחזק מודעות לביטוייו באינטראקציות בין-אישיות? האם אפשר לגזור מתפיסה ערכית מנחה כלים אופרטיביים שיסייעו לארגונים, לצוותים ולמנהיגים לקדם את כבוד האדם בחיי היום-יום שלהם? מה המשמעות של יועץ לקידום כבוד האדם? שאלות אלו ונוספות העסיקו אותי ואת עמיתי בראשית הדרך. בסופו של דבר, האתגר גבר על הספקות, ומכאן החל מסע ארוך. מטבע הדברים, בתי ספר נמנו עם הארגונים הראשונים שנענו לקריאה לחקור את המשמעויות של כבוד האדם בחייהם. כבר בראשיתו של התהליך פגשנו צוותי מורים שעובדים יחד שנים רבות, אך מעולם לא שאלו את עצמם, האם באמת אי אפשר להימנע מכך שחיי העבודה שלהם ילוו בהשפלות מצד מנהלים, עמיתים, תלמידים והורים? "חשבנו שככה זה, שאנחנו צריכים ללמוד לחיות עם זה", אמרו לנו מורים באחת הסדנאות הראשונות. 

אם כן, מה מעורר את הכמיהה לעשייה שתכליתה קידום ערך כבוד האדם? נראה כי יש בה נגיעה ברובד בסיסי ביותר שחבוי בהווייתם הפנימית של בני אדם. במהלך ההתערבות הארגונית, ובייחוד בסדנאות שבהן המשתתפים פעילים, ישנם מי שמגלים שהם אינם חייבים לפתח "עור של פיל" שיגן עליהם מפני מפגשים רוויי השפלה; אחרים חושפים את חזונם האישי שנשכח; מורים מגלים את החלומות ואת המאוויים שהובילו אותם לבחור בחינוך כמקצוע וכדרך חיים; תלמידים מעיזים לשאול שאלות, לחשוף את עולמם באינטראקציות אינטימיות שהן חלק מהתהליך ולהשפיע על שינוי השיח הלא-מכבד שהפך לשגרה, ומנהלים מזהים את עצמם כמנהיגים מכבדי אדם. 

זכורה לי במיוחד שיחה עם קצינת חינוך שסיפרה שרק לאחר שהתנסתה בעצמה בהנחיית מש"קיות חינוך הבינה את המשמעויות של חיים מכבדי אדם ואת ההשפעות שלהם על יחידות צבאיות. 

בתהליך מורכב ומתפתח, כבוד האדם הולך וממלא מקום מרכזי בחייהם של מנהלים, מורים ותלמידים. את מקומה של ההשלמה שחלחלה לחייהם מחליפה תחושה מחודשת של מסוגלות ושל תקווה. אך לא תמיד. ישנו גם פן אחר: תהליך לקידום ערך כבוד האדם בארגונים בכלל, ובבתי ספר בפרט, אינו פוליסת ביטוח. זה מסע מיוחד שכולל את כל מה שאנו פוגשים במסע: שבילים ארוכים להליכה, לעיתים איטית ולעיתים מהירה, נוף מרהיב שנגלה לנו ברגע, טיפוס קשה על הר וגם גשם בלתי צפוי שיורד פתאום, מרטיב אותנו וגורם לנו לצחוק או לכעוס או להשלים עם קיומו. ואכן, היו גם מצבים שבהם עלו ציפייה לשינוי מהיר, דרישה מהיועץ החיצוני שיורה מה לעשות, תסכולים שקשה לעמוד בהם, מנהלים ומורים שלא הסכימו לשמוע ביקורת, קושי להתנתק מדפוסים שנרכשו והופנמו שנים רבות. כל אלו משקפים את המורכבות של הנושא שאנו מנסים לקדם, ואת התסכול הבלתי נמנע בתהליך שכולל גם אזורים של עמימות ושל קושי. מנהיגות היא ללא ספק אחת ממילות המפתח שמנבאת הצלחה או אי-הצלחה של תהליך לקידום ערך כבוד האדם בארגונים. 

מדוע לכתוב ספר על כבוד האדם בחיי בתי הספר?

ספרה של עמיה ליבליך "קולות"  -  על העוני החדש בישראל, שקראתי זמן קצר לפני שהחלטתי לכתוב את הספר, השפיע עלי מאוד. סיפוריהם האישיים של המרואיינים, שחשפו מצוקות, קשיים, תסכולים ואכזבות, נגעו בי. הקווים המשותפים בין הסיפורים, לצד הייחודיות של כל סיפור, עוררו בי השראה ותשוקה לכתוב משהו בסגנון דומה על נושא שמעניין אותי במיוחד. לא התקשיתי לזהות את הנושא שעליו ארצה לכתוב, אבל התלבטתי באיזו סוגה לכתוב עליו. האם להביא את הסיפורים שאשמע כמעט בלי מעורבות אישית שלי, ולהסתפק באוסף גולמי של סיפורים, או לפתח את הסיפורים למחקר נרטיבי על כבוד האדם, שיכלול ניתוח של הסיפורים והעלאת תובנות? השתתפותי בקבוצת מחקר נרטיבי במכון מופ"ת בחמש השנים האחרונות, בהנחייתה של ד"ר גבריאלה ספקטור מרזל, וההשראה שהמפגשים האלה עוררו בי, הובילו אותי לבחור בכיוון המחקרי. החלטתי לנתח את הסיפורים בכלים נרטיביים. האמנתי שניתוח נרטיבי יעניק עומק רב יותר לספר לעומת האפשרות האחרת – הצגתם בצורה גולמית ללא ניתוח. 

הערכתי כי לפניי הזדמנות ללקט חוויות אישיות של כבוד ושל חוסר כבוד בארגון מורכב ומרתק, שחיבור לערכים אנושיים שוכן עמוק בדנ"א שלו. בכל המפגשים שלי עם מרואיינים זכרתי שהם מספרים סיפורים אישיים שמתרחשים בהקשר ארגוני. סיפורי הכבוד אינם מנותקים מהתרבות הארגונית של בית הספר שבו הם מתרחשים. משום כך היה לי חשוב לפגוש מרואיינים מבתי ספר שונים: יסודיים, חטיבות ביניים, חטיבות עליונות, יהודים וערבים, גדולים וקטנים, כאלה ששוכנים בלב ערים גדולות ואחרים שפועלים ביישובים קטנים ומבודדים. זה היה כדור שלג מתגלגל שזרמתי איתו בד בבד עם שמירה על שני עקרונות: הסיפורים שסופרו התרחשו בבתי ספר, והבחירה לספר אותם נבעה ממוטיבציה אישית של המרואיינים. 

המפגש עם המרואיינים

לאורך קצת למעלה משנה שוטטתי בין בתי ספר, בתים פרטיים, בתי קפה וסלון דירתי הפרטית ואספתי סיפור לסיפור דרך זוויות הראייה של ארבעה בעלי תפקידים מרכזיים שמצויים בכל בית ספר: מנהלות ומנהלים; מורות ומורים; יועצות חינוכיות ותלמידות ותלמידים. ביקשתי לפגוש את המרואיינים בהגבלה אחת: הם ממלאים היום, או מילאו בשלוש השנים האחרונות, את התפקידים שמהם יסופרו ויצמחו הסיפורים. זאת, כדי למקד את המשמעויות של ערך הכבוד בחייהם של בתי הספר, כפי שהוא נתפס בעידן הנוכחי. 

הצגתי את עצמי בפני כל המרואיינים כיועץ ארגוני עצמאי, שקרוב ל-25 שנים מנחה תהליכים לקידום כבוד האדם בארגונים. ציינתי שיזמתי רעיון לספר את סיפורי הכבוד בקרב ארבעה בעלי תפקידים בבתי ספר שונים בישראל. הדגשתי שהמחקר הוא יוזמה שלי, וכי שום גוף אינו עומד מאחוריי. הבעתי תקווה שהספר אכן ייצא לאור, אבל לא התחייבתי לכך ולא הבטחתי דבר. השתדלתי לשדר את החשיבות שאני רואה בריאיון, ואת פוטנציאל הלמידה שטמון בו. במקרים שבהם הרגשתי שהריאיון מעורר חרדה או אי-נוחות, ציינתי שאין אמירות נכונות או לא נכונות, אלא סיפור אישי שאני סקרן להקשיב לו. בכל המקרים הרגשתי שנעניתי על ידי המרואיין. היו מקרים שמרואיין פתח מיד בסיפורו, והיו מקרים שהוא ביקש לחשוב כמה רגעים כדי לסדר את מחשבותיו. בסופו של דבר, לא היה מרואיין שלא סיפר כלל, וכול הסיפורים שולבו בספר.

כול מפגש היה עבורי שילוב בין חוויה רגשית ובין חוויה אינטלקטואלית. הגעתי אליו באמונה שכל אדם הוא עולם שלם מלא שאוצר בתוכו סיפורים. כל יציאה לקראת ריאיון, לעיתים נסיעה ארוכה לאזור מרוחק למפגש עם אדם אחד, עוררה בי סקרנות, התרגשות וציפייה לקראת הלא-נודע.

מבנה הספר 

שתי מטרות לכתיבת הספר: לחזק מודעות למשמעויות הערכיות וההתנהגותיות של כבוד האדם בבתי ספר בישראל ולעודד אנשי חינוך לאמץ את כבוד האדם כחלק מהשפה החינוכית שלהם. 

תקוותי שאנשי חינוך שיקראו את הספר ישאלו את עצמם:

• האם המנהיגות שלי כמנהל בית ספר היא מנהיגות מכבדת אדם?
• כיצד התלמידים שלי רואים אותי כמורה שלהם? 
• האם כיועצת חינוכית אני מודעת מספיק למצבים של כבוד ושל חוסר כבוד בבית הספר שלי, ואיך אוכל להשפיע על קידום תרבות בית ספרית מכבדת אדם? 
• אילו חוויות של כבוד וחוסר כבוד זכורות לי כתלמיד בשנות נעוריי?

הספר נע על פני כמה צירים: תוכן מול תהליך; סיפורים אופטימיים לצד סיפורים קשים של השפלה, פחד והתעמרות; שילובים בין רגש, קוגניציה והתנהגות. כל אלו מזמינים את הקורא להתבונן על מורכבותו של ערך כבוד האדם בחיי בתי ספר. 

בפרק הראשון מוצגים סיפוריהם של 26 מרואיינים, שנענו להזמנה לספר סיפור של כבוד. הסיפורים מובאים כלשונם, ללא הסברים או פרשנות; הפרק השני כולל הסבר כללי על התפיסה התיאורטית ועל העקרונות המתודולוגיים של שיטת הניתוח הנרטיבית, והשפעותיה על אפיוניו של המחקר הנוכחי; בפרק השלישי מובא ניתוח של הסיפורים, בהמשך ישיר להסבר המתודולוגי, אגב התמקדות בשתי שאלות המחקר שמפורטות בראשיתו; הפרק הרביעי סוקר את ההיבטים המושגיים והתיאורטיים המגוונים של ערך כבוד האדם, והפרק החמישי מציג תובנות על משמעויותיו של כבוד האדם בבתי ספר בישראל. ייחודיותו של הספר בשילוב בין תפיסה וכלים של פיתוח ארגוני, ובין כבוד האדם כתמה מרכזית בצירוף גישה נרטיבית. 

תקוותי – כי ספר זה יחדש ואולי יפתיע, יחדור ללבבות ויעורר שאלות. שאיפתי היא כי הוא יתרום ולו במעט, לחיזוק המודעות לחשיבותו ולמרכזיותו של ערך כבוד האדם בחייהם של ארגוני חינוך ושל אנשי חינוך.